למה אני?

בכל פעם שנבדקו בכיתה שיעורי הבית, המורה הייתה מכריזה בקול רם: "שוב לא הכנת שיעורים?". היא מעולם לא שאלה למה איני מכינה, לא ניסתה לברר היכן אני מתקשה. הקביעה החד־משמעית שלה הייתה שאני מתעצלת.

כשחולקו מבחנים עם הציונים, הרגשתי איך מבטה של המורה אמר לי ולכל הכיתה בדיוק מה היא חושבת עליי. כשהייתי לבדי הייתי מונה במוחי את מי אני הכי שונאת בעולם — ובמקום הראשון היה בית הספר והמורים שבו, שלא ראו את הילדה השקופה, טובת הלב, החומלת, הכנה, הסבלנית, ובעלת הנתינה האינסופית.

אלו הם תמצית חיי כילדה הסובלת מהפרעת קשב וריכוז, במערכת החינוך בישראל של שנות השישים. סבלתי מחרדות, מהפרעת אכילה, מליקויי למידה ומדימוי עצמי נמוך, והפכתי לילדה מופנמת, פחדנית ומתוסכלת.

אז מי אני היום?

נעים מאוד — זהבה מימון, M.Ed בחינוך, B.Ed בוגרת הוראה (גננות חינוך מיוחד), B.A באומנות, גמלאית משרד החינוך. כיום מאמנת בכירה MCIL, חברה בלשכת המאמנים בישראל, מומחית להפרעות ADHD בעלת וותק רב — בהיבט האישי־משפחתי ובהיבט המקצועי עם תלמידיי ומאומניי. מדריכה מוסמכת למאמנים אישיים ולמדריכות חינוכיות לגיל הרך, בעלת הסמכת ICF לאימון על פי ערכים, מנחת הורים ומכשירה הורים כמאמנים לילדי ADHD.

השאלות שאני נשאלת

• איך עשיתי את זה?
• מאיין שאבתי את הכוחות?
• מי ומה עזר לי בהתמודדות, בלימודים ובכלל?

זכיתי לסלול את דרכי בעולם כמופרעת קשב וריכוז! התנסיתי, טעיתי ולמדתי — להתבונן, לחשוב ולהרגיש בדרך לשינוי בהצלחה. בחרתי להיות ADHD גאה. מה אתכם?

אני סוחפת את הקהל שלי בחיוך ובמאור פנים, ומביאה סיפור חיים בעל ערך — של ילדה שקופה שלימדה את עצמה לעוף ולחיות את החלום שלה. סולקתי בבושת פנים מבית הספר, ונכנסתי אליו בחזרה כמורה, מחנכת ומדריכה ארצית — בניצחון גדול.

בואו בשמחה, כי "התקווה מתה אחרונה" (ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות).
באה מאהבה, זהבה